לעיתים, בעת שאנו מגישים תובענה נגד מאן דהוא, על מנת לבסס את טענותינו אנו נדרשים להגיש לבית המשפט כראיה, מסמכים אשר אינם ערוכים בשפה העברית. המסמכים הללו יכולים להיות חוזה שנערך בשפה זרה, מסמכים רפואיים, תכתובות לרבות באמצעות דואר אלקטרוני, מסמכים רשמיים שמקורם בחוץ לארץ, העתק רשיון נהיגה זר, וכדומה.
בהקשר זה חשוב לדעת כי "ידיעת שפות זרות" אינה בגדר הידיעה השיפוטית, וכי בהעדר תרגום משפטי הולם, ככל הנראה הערכאה השיפוטית אליה הוגשו המסמכים הללו תקבע כי דין המסמכים הללו כדין ראיות בלתי קבילות, וזו מתייחס אליהם כאילו לא הוגשו.
ראו לעניין זה דבריו המפורשים של בית משפט השלום בת.א. (ת"א) 42617-02-11 נטליה ציזיס נ' אפ. ויטה בע"מ:
"באשר להתכתבות בין הצדדים, שצורפה לסיכומים– מדובר בתכתובת בשפה הרוסית, מבלי שצורף לה תרגום מאומת כדין. שתי השפות הרשמיות בישראל הן עברית וערבית בלבד. הבסיס הרשמי לקביעת השפה, נובע ממסמך מנדטורי. סעיף 82 לדבר המלך במועצה, 1922. לפיכך – התכתובת שצורפה בשפה הרוסית, ללא תרגום מאומת כדין על פי פקודת הראיות, נעדרת משקל ראייתי כלשהו, ואין ליתן לה נפקות."
ראוי להדגיש כי האמור נכון, במרבית המקרים, אף למסמכים בשפה האנגלית שהוגשו כראיה, וזאת על אף על פי שסביר להניח שלשופט היושב בדין ידיעות בשפה האנגלית. לפיכך, אפשרי כי תובענה שלמה תקרוס (ממש כך!) מפאת סירובו של בית המשפט לקבל המסמכים הערוכים בלעז כראיה, ובהעדר ראיות למעשה נותר התובע ללא דבר שיוכיח את טענותיו.
