"מר האראבל, אולי תשמח לשמוע שספרך שירתתי את מלך אנגליה זכה בישראל לתהודה רבה." אמרה רות בונדי לסופר הצ'כי הנודע. הוא השיב ביובש: "זה בכלל לא מעניין אותי. אני משליך מיד כל תרגום שמגיע אלי לתנור ומסיק בו." כך התחילה הפגישה בין המתרגמת והעיתונאית רות בונדי לבין מי שנחשב בעיניה ל"סופר הצ'כי הטוב ביותר אחרי מלחמת העולם השניה". הוא ניסה להשקות אותה בכמות בירה גדולה במיוחד שמעולם לא שתתה – מבחן שהיא עברה בהצלחה. העיר הערות אנטישמיות על היהודים ששולטים בשוקי הכספים והעבודה. אך היא לא נעלבה. בסוף הפגישה אמרה לה שהוא לרוב מנסה להיפטר "מאורחים בלתי רצויים מהר ככל האפשר, איתך לא כל כך הצלחתי".
רות בונדי נולדה ב 1923 בפראג בירת מה שהייתה צ'כוסלובקיה והיום צ'כיה. היא הייתה קרוב לשלוש שנים במחנות ריכוז – בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, בהמבורג ובברגן-בלזן. היא חיה כיום ברמת גן.
ב 1949 עלתה לישראל ועבדה כעיתונאית. היא כתבה אוטוביוגרפיה וכן מספר ביוגרפיות וספר בישול. היא תרגמה לעברית מספרי קארל צ'אפק, ירוסלאב האשק ומילן קונדרה.
בספרה לא רק קפקא והגולם היא מתארת את התנסויותיה בתרגום ספרים, ואת תפיסת עולמה בנושא זה. הסופר מילן קונדרה ברח מצ'כיה הקומוניסטית לצרפת ושם המשיך לכתוב בצ'כית. בונדי קראה תרגום של ספרו אחרון ופרידה והיא הייתה מזועזעת: לדוגמא, שמות צ'כים מעוותים, כגון ז'אן במקום יאן. דבר זה נבע בגלל שהתרגום נעשה מתוך התרגום הצרפתי ולא ישירות מצ'כית. כאשר היא התלוננה להוצאת הספרים זמורה ביתן, הם הציעו לה לתרגם את ספריו ישירות מן המקור.
מילן קונדרה נתן הנחיות מדוקדקות לגבי גודל כותרות הפרקים, שיטת מספורן וכו'. הוא הבהיר לבונדי שתרגום מילולי ומדויק חשוב יותר מתרגום קולח וקריא. וזה היה, כך היא כותבת, ההפך הגמור ממה שהאמינה בו: "קודם כל תרגום צריך להיות רהוט, זורם, אסור שהקורא ירגיש כאילו אכל תרד שנותרו גרגירי חול בתוכו, ולא התרגום המילולי חשוב, אלא משמעותו בעברית טבעית." אין ספק שתרגום של מילה במילה, זה מה שמבדיל בין תרגום משעמם, במקרה הפחות גרוע, לתרגום שגוי, במקרה היותר קיצוני. רות בונדי החליטה לא להתווכח עם הסופר: "עברית הוא לא יֵדע לעולם, ועשיתי מה שראיתי לנכון."
בונדי מבינה שמתרגם לא יכול לדעת הכל, אך היא טוענת, ובצדק, שמתרגם צריך לדעת לפקפק, במיוחד כאשר הוא בטוח במשהו, ואז לבדוק. וכיום, בעידן האינטרנט, אפשר לבדוק כל דבר. בתרגום העברי הישן של המלחמה בסלמנדרות מאת קארל צ'אפק נכתב שרב החובל ואן טוך מייבא אגוזי קוקוס, שמן דקלים ושמיר. אך שמיר לא מחזיק מעמד יותר מכמה ימים במקרר. ומדוע ליבא אותו אם הוא שכיח באירופה. Kopr בצ'כית זה שמיר, אך בשפה הבינלאומית זה בשר אגוזי קוקוס טחון ומיובש. בונדי קובעת "מתרגם חייב לדעת לשאול את עצמו: זה הגיוני? זה סביר?"
בונדי מתמצתת את מה שהוא אולי האני מאמין שלה לגבי המקצוע:
תרגום בעיני הוא קודם כל מלאכה, ואם אפשר מלאכה נאמנה, אבל יש בה גם ניצוץ של יצירה, של פירוש אישי. אין זה מקרה שיצירות ספרות קלאסיות יוצאות במרוצת השנים בתרגום חדש, ולא רק משום שהשפה מתיישנת, אלא משום שיש תמיד מתרגמים חדשים שרוצים להתמודד איתן לפי יכולתם, לפי תפיסתם, לפרש את הטקסט על-פי דרכם, ברוח זמנם.
בסוף הפרק על מקצוע התרגום, רות בונדי, מגלה לקורא, עוד משמעות שיש למקצוע התרגום על חייה האישיים:
תרגום בשבילי הוא גם בריחה מן המציאות. במקום לחשוב על מצבה של מדינת ישראל, על הסכנות שאורבות לה, על הקפיטליזם הדורסני, על לאומיות עיוורת, במקום לבוא לטענות לעצמי על עמידתי בצד, אני מתיישבת מול המחשב, שוקעת בבעיות תרגום, שוברת את הראש על מילה אחת ויחידה, והעולם סביב חדל להתקיים. אני לא שואלת ביני לביני: האם מה שאני עושה חשוב? זה דרוש למישהו? זה ישנה את המצב? תרגום הוא תחליף לכדורי הרגעה, יש בו יתרון של בריחה, של שוּליות.
הספר לא רק קפקא והגולם הוא תרגום של ארבעה ספרים (ירושה משפחתית, סעודות אלוהיות, בינינו לבין עצמנו ושורשים נודדים) שנכתבו במקור בצ'כית ותורגמו לעברית. כותב שורות אלו קרא חלק נכבד מהספר בעברית ואהב במיוחד את החלק הרביעי של הספר. כאדם שמכיר מעט את העולם הצ'כי ושמבלה מספר שבועות בשנה שם מסיבות משפחתיות, אני מרגיש צורך להעיד שהיא כתבה דברים נפלאים על צ'כיה שלפני מלחמת העולם הראשונה, על יהדות צ'כיה והעולם שבאו מצ'כיה לישראל, וכן על צ'כיה של ימינו. ספר מרתק וסגנון כתיבה רהוט, ומלא הומור יהודי-צ'כי. רות, מה שאת עושה חשוב ביותר.
